תקופה מאוד ארוכה פחדתי מהרגע שהוריי ייפגשו שוב.
כל מה שהיה לי בראש זה המפגש האחרון ביניהם.
הייתי אולי בת 10 או 11.
אני זוכרת צעקות.
זוכרת אותי מהצד, מסתכלת, לא מבינה מה קורה.
הלב שלי יצא לשניהם-
ונשארתי באמצע, משותקת.
למי אלך? את מי אנסה לעצור?
אם אגש לאחד, השני ייפגע.
אולי זה ייראה כאילו בחרתי צד.
אולי לא הגנתי מספיק.
הרגשתי כאב עצום וחוסר אונים.
בכיתי. את זה אני גם זוכרת.
אני לא יודעת איך זה נגמר- רק שברחתי משם.
השנים עברו, הפחד נשאר
במשך שנים, בכל אירוע משפחתי,
כל מה שעניין אותי זה שההורים שלי לא ייפגשו.
ואם לא הייתה ברירה-
שמישהו ישמור על מרחק ביניהם.
לדעתי זה נמשך עד הצבא.
רק בטקס סיום קורס הקצינות שלי
הם נפגשו שוב- בפעם הראשונה שאני זוכרת.
כשאני חושבת עליי כילדה,
ועל ילדים אחרים שמסתובבים היום בעולם
וחוששים מהרגע שבו ההורים שלהם ייפגשו,
הלב שלי פשוט נשבר.
זה לא אמור להיות ככה
קונפליקט הורי הוא ההפך הגמור מלשמור על הילדים.
הוא לא רק ויכוח, הוא סדק בביטחון הבסיסי שלהם.
וכשילדים חיים במתח מתמיד סביב האפשרות
שאמא ואבא ייפגשו, יחליפו מילה או יתווכחו-
הם נושאים איתם פחד קיומי עמוק,
כזה שמלווה אותם גם בבגרות.
הכי חשוב להבין:
הקונפליקט ביניכם לא קשור לילדים שלכם,
אבל הוא משפיע עליהם בדיוק כאילו היה שלהם.
תזכורת חשובה
כשאתם פוגשים את ההורה השני-
במעברי הילדים, בחוגים, בטקסים או אפילו בסופרמרקט-
אתם לא צריכים להתחבק באושר.
אבל אתם כן חייבים דבר אחד: להיות הורים.
להתנהג בכבוד.
להיות מנומסים.
לזכור שאתם שותפים לתפקיד החשוב בחיים שלכם-
גם אם אינכם בני זוג יותר.
ואם זה קשה מדי…
זה בסדר. זה אנושי.
אבל אל תישארו שם לבד.
אם אתם מרגישים שכל מפגש עם ההורה השני
מפעיל אתכם רגשית, מכאיב, משתק-
פנו לקבל תמיכה, ליווי והדרכה.
זה לא רק בשבילכם.
זה בשביל הילדים שלכם,
שכל מה שהם באמת רוצים
זה לדעת ששני ההורים שלהם מסוגלים להיות יחד באותו מקום,
בלי לפחד.