מי מזדהה? 🙋♀️
זו אחת השאלות שאני שומעת הכי הרבה מהורים בקליניקה:
איך אפשר לדבר עם האקס או האקסית, אחרי כל מה שהיה,
כשכבר אין טיפת אמון, כשהכעס עוד בוער- אבל יש ילדים באמצע?
שאלה הגיונית, אנושית- ומורכבת.
כי מצד אחד, אי אפשר להתעלם מהפגיעה.
ומצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שההורה השני נשאר הורה של הילדים שלנו.
והם צריכים שנדע לדבר.
אז איך עושים את זה?
מתחילים מהמטרה הנכונה
הצעד הראשון הוא להזכיר לעצמנו מה המטרה האמיתית:
לא לנצח ויכוח, לא “להחזיר” ולא להוכיח צדק.
המטרה היא רווחת הילד והסתגלות מיטיבה למציאות החדשה.
כשזה הפוקוס, הכל משתנה:
הרגשות הכואבים מקבלים מקום, אבל הם לא מנהלים אותנו.
אנחנו מתנהלים מתוך תפקיד הורִי-
לא מתוך פצע זוגי.
במילים אחרות:
אתם לא צריכים לאהוב זה את זה- רק לשתף פעולה סביב מישהו ששניכם אוהבים.
כללים פשוטים לשיח שמגן על הילדים
1. שמרו את השיח ענייני ויבש.
ככל שהשיחה תהיה ממוקדת בעובדות- כך ייטב.
“מחר אני אאסוף בשעה 16:00” עדיף בהרבה על “אתה שוב מאחר!”.
זה לא המקום לעיבוד רגשי. הילדים לא צריכים להיות קהל.
2. אל תגיבו מיד.
אם השיחה מתלהטת או שאתם טעונים- עצרו.
שאלו את עצמכם: האם זו באמת שיחה שחייבת לקרות עכשיו?
אם לא, דחו אותה.
תגובה מתוך סערה כמעט תמיד תתחרטו עליה.
3. בחרו אמצעי תקשורת נכון.
במקרים בהם קשה לשמור על טון מכבד,
אפשר להעביר מסרים במייל או הודעה כתובה-
ולא, הילד אף פעם לא צריך להיות “המתווך”.
4. חשבו גם על המקום.
אם שיחות פנים אל פנים נוטות להתלהט,
פגשו במקומות ניטרליים כמו בית קפה, גן ציבורי.
עצם הנוכחות במרחב ציבורי תעזור לשמור על גבולות שיח.
למה זה כל כך חשוב?
שיח עוין בין הורים הוא לא “ביניהם”.
הוא נוכח גם כשנדמה שאין ילדים בחדר.
הם קולטים הכל, את הטון, את שפת הגוף, את המתח.
והם נפגעים גם אם לא צועקים לידם.
הורה אחד שנפגע זה כואב.
שני הורים שנלחמים זה סוער.
אבל ילד שמרגיש שהוא “בין שני הצדדים”- זו טראומה רגשית שיכולה ללוות שנים.
לא נולד הורה שלא כואב אחרי גירושים קשים.
אבל יש הורים שבוחרים, למרות הכאב,
לשים את הילד לפני הכל.
אתם לא צריכים להיות “חברים טובים”.
רק שני מבוגרים אחראיים שמבינים שתקשורת היא לא פריבילגיה,
היא חלק בלתי נפרד מההורות.
כשאתם בוחרים בשיח רגוע,
אתם בעצם בוחרים בילדים שלכם, כל יום מחדש.