מובן, אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו-
"עשינו הסכם כדי לדעת שיש יציבות, מסגרת, גבולות ברורים.
אז מה פתאום את אומרת לעדכן אותו? זה לא סותר את כל הרעיון?"
אז זהו, שלא.
ההסכם נועד לתת ביטחון, לא לקבע את החיים.
הוא כמו מפת דרכים שנכונה לרגע שבו שורטטה,
אבל החיים ממשיכים לנוע, הילדים גדלים והצרכים משתנים.
כשאנחנו מעדכנים הסכמות, אנחנו לא שוברים את היציבות-
אנחנו שומרים עליה.
כי רק משהו שחי ונושם, שמותאם למציאות המשתנה,
יכול באמת להמשיך להעניק ביטחון אמיתי.
אחד המשפטים שמלווים אותי שנים הוא:
"האדם מתכנן, אלוהים צוחק."
כמה פעמים המציאות אילצה אתכם לשנות כיוון, להסתגל,
להתאים את עצמכם לנסיבות חדשות?
גם בהורות משותפת זה כך- אולי אפילו יותר.
ההסכם הוא מסגרת, לא נצח
אני שומעת שוב ושוב הורים שנאחזים בכל מילה בהסכם הגירושים,
כאילו כל פסיק בו קדוש.
אבל לפעמים, מרוב דבקות בכתוב,
הם שוכחים להביט על מה שחשוב באמת- החיים עצמם.
מאז שחתמתם, הזמן חלף, הילדים גדלו, הצרכים השתנו,
ואתם כבר לא אותם אנשים שהייתם אז.
אז למה שההסכם יישאר קפוא בזמן?
הילדים משתנים- וגם אתם
כמו שאנחנו משתנים, גם הילדים גדלים ומתפתחים.
מה שהתאים לילד בן 5 לא בהכרח מתאים לילד בן 10.
מה שעבד היטב כשגרתם קרוב, אולי כבר פחות רלוונטי היום.
הורות משותפת בריאה מחייבת גמישות ופתיחות.
לא להיצמד לפסקאות אלא להתבונן במציאות.
לשאול את עצמכם:
האם ההסכמות שלנו עדיין תומכות בטובת הילדים?
האם אני באמת רואה את הצרכים החדשים שנוצרו?
דיאלוג, לא דין וחשבון
שינוי מתחיל בהידברות.
הקשבה, סקרנות, נכונות לדבר באמת- גם אם זה לא קל.
שיח מכבד בין ההורים, שמכיר בצרכים המשתנים של כולם,
הוא הבסיס להורות משותפת שממשיכה לצמוח.
זו הדרך לשמור על הילדים באמת-
לא דרך חוזים, אלא דרך קשר אנושי, פתוח, חי ונושם.
אל תיתקעו בעבר
תכנון הוא חשוב, מסגרת היא חיונית,
אבל נוקשות- היא לפעמים בדיוק מה שמערערת את היציבות.
גמישות, תקשורת והקשבה הן אלה שמאפשרות להורות משותפת לגדול יחד עם הילדים
והסכמים טובים הם כאלה שמאפשרים תנועה,שמכירים בשינויים ומעודדים עדכון.
אם אתם מרגישים שקשה לכם לעשות את הצעד הזה לבד-
אם אתם יודעים שצריך לדבר, אבל לא יודעים איך-
אני כאן כדי לעזור לכם לראות את התמונה הרחבה,
ולבנות מחדש את הדרך להורות משותפת רגועה ובריאה.