לפעמים, כדי להבין מה עובר על ילדים בזמן גירושי ההורים,
צריך לחזור לרגע קטן בילדוּת- לריח, לתמונה או למעשה שנראה שולי.
אני רוצה לספר לכם על סופ"ש אחד, לפני הרבה שנים, שבו הבנתי רק כעבור שנים
מה זה באמת אומר “להרגיש מוגנת” כשעולם הילדות מתערער.
הנה הסיפור שלי על “הפלסטרים” שיהיה תזכורת עדינה למה שילדים באמת צריכים, כשעולמם משתנה.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
אבל בעצם, זה היה לפני בערך שלושים ומשהו שנים, כשהייתי ילדה.
אחותי הקטנה ואני בילינו לבדנו את הסופ"ש אצל חברי משפחה שמאוד אהבנו.
הזיכרון הכי חזק שלי מאותו סופ"ש הוא שביום הראשון שהגענו לשם,
ישר ביקשתי ללכת למכולת.
לקחתי את ארנק הסקוטש המגניב שלי של תחילת שנות ה־90,
ובמיטב כספי קניתי… פלסטרים.
לא שוקולד, לא קרטיב- פלסטרים.
חזרתי לבית שהתארחנו בו והכנסתי אותם לתיק שלי.
אני לעולם לא אשכח את תחושת ההקלה שהציפה אותי אחר כך.
מרשה לכם לגחך…
ברור שהיו שם פלסטרים בבית וברור שאם ניפצע יטפלו בנו באהבה.
אבל אותי זה לא עניין.
הדבר היחיד שעניין אותי היה לשמור על הפלסטרים האלה קרוב קרוב אליי.
הם הרגישו כמו ביטחון קטן בכיס. היתה בהם מעין קדושה.
מוזר להגיד שאני אפילו זוכרת את הריח שלהם?
והנה, שלושים שנה אחרי, 2 ממצאי ה״ניתוח״ שלי ללמה פלסטרים:
1. הפלסטרים נתנו לי תחושת ביטחון- שאם אחותי או אני ניפצע, כשאמא לא נמצאת,
יהיו לי פלסטרים עבור שתינו. במילים אחרות- לקחתי אחריות, לקחתי על עצמי את תפקיד המטפלת.
2. הפלסטרים נתנו לי תחושת שליטה. קנייה יזומה אחת, קטנה, שגרמה לי להרגיש שאני מחזיקה במושכות.
גם אם כלפי חוץ הכול נראה כיף ומושלם לקראת סופ"ש מהנה,
מבפנים כנראה היה חוסר שקט- והייתי זקוקה לזה.
אז למה אני מספרת לכם את זה?
כי מבוגרים לא תמיד יודעים לקרוא את נפשם של ילדים.
כי התנהגות חיצונית לא תמיד משקפת את מה שמתחולל בפנים.
כי סיטואציה שהיום מצחיקה אותי, הייתה אז רצינית ועמוקה בעיניי כילדה.
כשהורים עוברים תהליך גירושים, עולמם של הילדים מתערער.
הוא סוער, מתהפך, שבור, לא צפוי.
אני בעצמי כילדה הייתי כבר כמה שנים אחרי הגירושים של הוריי,
ועדיין היה לי צורך בלתי מודע לקנות לעצמי- ובעצמי- פלסטרים.
אפשר רק לדמיין מה עובר על ילד שחווה עכשיו פרידת הורים
או מתמודד עם ההשלכות שלה יום יום.
האם אנחנו כמבוגרים באמת מודעים לזה?
האם אנחנו מאפשרים לו להרגיש מוגן בדרך שלו?
האם אנחנו, כהורים, משדרים לו שאנחנו שומרים עליו- גם כשהכול משתנה?
הרי שמרו עליי, אין לי ספק בזה.
ועדיין, הייתי צריכה להרגיש מוגנת, ביוזמתי.
וזה הבדל עצום.
הורים גרושים, בתהליך פרידה או בשלב של שינוי משפחתי,
קחו רגע לחשוב:
מה בסביבת הילד נשאר יציב- ומה מתערער?
מה עוזר לו לאזן בין השניים?
מה נשאר תפקידו של הילד ואיפה אולי התהפכו התפקידים?
ואיפה אתם בסיפור הזה- לא רק כמגוננים, כנותני המחסה בעת סערה,
אלא גם כמי שמאפשרים לילד להגן על עצמו, בדרכו,
באופן המעשי והמטאפורי של המילה.
לפעמים זה ייגמר בבובה ישנה, לפעמים בשמיכת ילדוּת מרופטת,
לפעמים בצורך לוודא כל ערב שכל הדלתות נעולות,
חלקם ידברו בלי הפסקה,
חלקם ישתקו,
חלקם יתחבאו מתחת לשמיכה,
וחלקם, כמוני, פשוט יקנו פלסטרים…
אם הסיפור הזה גרם לכם לחשוב על הילד שלכם- זה סימן טוב.
זה סימן שאתם רואים, מרגישים, ומוכנים להקשיב גם למה שלא נאמר במילים.
כי אם הילד שלכם מחפש את ה"פלסטר" שלו,
זו לא חולשה- זו הדרך שלו להרגיש בטוח.
זה הרגע לעצור ולהבין מה באמת קורה מתחת לפני השטח.
אני כאן כדי לעזור לכם להבין מה עובר עליו,
ואיך אפשר להפוך את התקופה הזו לבסיס של ביטחון, רוגע וקשר מקרב
בתוך עולם משפחתי שמשתנה.
אני מזמינה אתכם להצטרף אליי לתהליך עדין ומדויק
שפותח ערוץ תקשורת אמיתי עם הילד,
ומאפשר לכם להיות המשענת הבטוחה שהוא כל כך צריך.
לתיאום שיחת הכוונה ראשונית, השאירו הודעה כאן או צרו קשר ישירות.
יחד, נעזור לו לרפא את מה שכואב, עם או בלי פלסטרים 🙂