לפעמים שינוי התנהגותי אצל ילד מופיע “פתאום”, בלי סיבה נראית לעין.
אבל האמת היא, שבדרך כלל יש סיבה.
היא פשוט לא תמיד במקום שאנחנו חושבים.
יותר נפוץ משאתם חושבים
״קודם קיבלנו טלפון מהמורה.
הרביץ לחבר.
ואז מההורים של אותו חבר לכיתה.
ואז הוא גם לא רצה ללכת לחברים, רק להישאר בבית.
ורב עם אחותו הקטנה על כל שטות,
פעם אחת אפילו זרק עליה בובה.
תוך שבועיים הגענו למצב שהילד השתנה לגמרי,
כאילו נכנס בו שד״.
״איך הגבת לזה?״ שאלתי.
״ברור שכעסנו עליו, אנחנו לא מקבלים התנהגות כזו.
אפילו עשינו שיחה משפחתית, לקחנו את זה מאוד ברצינות.
ויותר מפעם אחת. אנחנו נגד אלימות בכל היבט שהוא״.
״אתה יכול לחשוב על סיבה לשינוי בהתנהגות שלו?״ שאלתי.
״אמממממ….לא, לא ממש״.
אז אני אקצר את תהליך עיבוד הסיטואציה ואשתף שכן הייתה סיבה.
ההורים הפרידו חדרים וישנו בנפרד.
הם אמרו לילדים שאבא נוחר וזה מפריע לאמא.
כמעט מיידית- התחיל השינוי ההתנהגותי.
ילדים חכמים. מאוד.
הרבה יותר מהקרדיט שאנחנו נותנים להם.
הם לא צריכים שתגידו להם בפירוש- הם מבינים לבד.
הם קוראים בין השורות, רואים את שפת הגוף,
שומעים את הטון, מרגישים את המתח.
והם מבינים שמשהו לא בסדר- וזה מספיק כדי לערער אותם.
ואז, הם הופכים להיות ה"שָׁעִיר לעזאזל" הלא רשמי של הבית.
הילד שמושך אליו את האש,
שבדרכו, אולי בלי לדעת, מנסה להחזיר את ההורים להיות יחד.
דרך ההתנהגות השלילית שלו, גם הוא וגם ההורים “מרוויחים”:
הילד- מקבל תשומת לב.
וההורים- לרגע אחד שוכחים את המתח ביניהם ומתאחדים סביב “הבעיה”.
אפילו “השיחה המשפחתית” שנועדה לנזוף בו,
מחזקת את הרצון שלו לראות את הוריו יחד.
כי בעיניו זה לא משנה אם הם מתאחדים כדי לנזוף בו או כדי לאכול ארוחת ערב.
העיקר שהם ביחד.
המטרה מקדשת את האמצעים.
מבחינתי, זו נורת אזהרה אדומה מאוד.
הרצון של הילד לקרב ביניכם מעיד על מצוקה עמוקה,
או חוסר הבנה של סופיות המצב.
במילים אחרות, יש בו תקווה ואמונה שהוא יכול לשנות את מה שקורה בבית, את מה שקורה ביניכם.
ולכן, חשוב כל כך לתקשר את המציאות לילדים בצורה כנה, מותאמת וברורה.
לא להסתתר מאחורי “אבא נוחר” או תירוצים אחרים.
אני מספרת לכם את זה מתוך הקליניקה,
כי זו אחת התופעות הנפוצות ביותר בקרב ילדים שחווים שינוי במשפחה כמו
פרידה, גירושים, או אפילו רק מתח מתמשך בבית.
אגב, גם הורים, מבלי לשים לב, לפעמים עושים אותו דבר:
מוצאים “שעיר לעזאזל” באחד הילדים
כי קל יותר להתמודד עם בעיה “של הילד” מאשר עם המתח הזוגי.
פתאום לילד יש “בעיה חברתית”, “קשיי ריכוז”, “צריך טיפול”…
אבל לעיתים זו בעצם דרך לא מודעת לברוח מהתמודדות רגשית שלנו כהורים,
אחד מול השני.
שימו לב לשינוי בהתנהגות של הילדים שלכם.
התגובה צריכה להגיע ממקום של שיח רגשי, סקרנות והקשבה –
לא מענישה, לא מתגובה אוטומטית.
תשאלו את עצמכם:
מה השתנה לאחרונה בבית?
מה ההתנהגות הזו מנסה לספר לי?
ואיך אני יכול לתת לילד ביטחון במקום שיפוט?
הפתרון:
לתת לילד ביטחון, חיזוק ותמיכה.
להקשיב, לייצב ולתת מקום לרגשות.
ואם עושים את זה נכון מההתחלה אז
אפשר למנוע או לפחות לצמצם את עוצמת המשבר.
ילדים לא תמיד מבקשים עזרה במילים-
הם מבקשים אותה בהתנהגות.
אל תחכו שהסערה תעבור מעצמה.
דברו איתי, ונמצא יחד את הדרך להרגיע אותה.