כולנו אומרים את זה באהבה:
“כנסו, תרגישו בבית.”
משפט קטן שמכיל חום, נדיבות ורצון כנה שאנשים סביבנו ירגישו בנוח.
אבל מה קורה כשהילד שלנו הוא זה שצריך להרגיש בבית-
בשני בתים שונים?
בית של אמא ובית של אבא.
להבדיל מאורחים שבאים והולכים,
ילדים לא “מתארחים” בבית של אחד ההורים.
עבורם, שני הבתים הם “הבית”.
ושם בדיוק מתחילה אחת המשימות ההוריות החשובות ביותר אחרי גירושים-
להחזיר לילדים את תחושת הביתיות, השייכות והביטחון שאיבדו.
בית הוא לא מקום- הוא תחושה
כשילדים גדלים בתוך שינוי משפחתי,
הם מאבדים (לפחות זמנית) את הקרקע הבטוחה שהייתה להם.
הם שואלים את עצמם שאלות עמוקות:
“איפה אני באמת שייך?”
“האם לשני המקומות אני שייך באותה מידה?”
“האם מותר לי להרגיש בבית אצל שניהם, או שזה ‘בגידה’ באחד מהם?”
במילים אחרות, הרגשת הבית היא לא רק פיזית- היא רגשית.
זו תחושת ביטחון, שייכות, יציבות והמשכיות.
כשהורה מאפשר לילד להרגיש שהוא חלק אמיתי מהמרחב, לא אורח בו,
הוא מחזק את תחושת הזהות הפנימית של הילד.
הילד לומד: “גם כשמשפחה משתנה, אני לא מאבד את עצמי.”
שני בתים זה לא “פחות משפחה”, זו משפחה אחרת
כששני ההורים בוחרים בגירושים, הם לא מפרקים את המשפחה-
הם משנים את המבנה שלה.
והילדים לומדים מחדש מה זה “בית”.
הם צריכים לדעת שבכל אחד מהבתים יש חוקים, גבולות והרגלים-
אבל יש גם מקום, קבוע, שאליו הם שייכים.
לא תיקים שעוברים מצד לצד אלא ילדים עם שני מרחבים של אהבה וביטחון.
הורים רבים נופלים בטעות של פיצוי:
מתוך רצון להקל על הילדים, הם מוותרים על גבולות,
מאפשרים יותר מדי או מתייחסים לילד כאורח של סוף שבוע.
אבל בפועל, זה מחליש את תחושת השייכות שלהם.
הילד מבין ש“זה לא הבית שלי באמת– זה הבית של אבא/אמא שאני רק בא אליו”.
הדרך הנכונה היא בדיוק הפוכה:
לתת לילד מקום פעיל בבית- תפקיד, אחריות, שגרה.
זה מה שמחזק תחושת שייכות אמיתית.
ההורה כמודל- הבית כעוגן
ילדים לא צריכים שני בתים זהים.
הם צריכים שני בתים יציבים.
והיציבות לא נמדדת ברהיטים או בלוח זמנים, אלא בנוכחות שלכם.
כשאתם נינוחים, עקביים, לא מתחרים בהורה השני ולא מפצים,
אתם משדרים ביטחון.
אתם מלמדים את הילדים דרך הגוף, הקול והעיניים:
“כאן זה גם הבית שלך. אתה לא בין בתים- אתה שייך לשניהם.”
כל בית יכול להיות שונה
אבל הילד צריך לדעת שהוא לא “חצי ילד בכל אחד מהם”.
הוא שלם. אהוב. ורצוי.
בשני המקומות.
הבית הוא המקום שבו הילד מרגיש שייך גם כשהוא טועה, גם כשהוא כועס, גם כשהוא לא מושלם.
זו לא רק קורת גג, זו קורת לב.
אז כשאתם פוגשים את הילדים שלכם אחרי יום ארוך,
או מכינים להם תיק ליום המעבר,
תזכרו שאתם לא מחזירים אותם “לבית השני”.
אתם שולחים אותם הביתה.
תנו להם את החופש להרגיש שייכים לשניכם.
זו המתנה הגדולה ביותר שתוכלו להעניק להם אחרי גירושים.