“אני לא אומרת לו דברים רעים עליו, רק שידע עם מי יש לי עסק.”
“אני לא מכריחה את הילדה לבחור צד אבל היא כבר מבינה לבד.”
“אם הוא לא מוכן לבוא לקראתי, אני לא רואה סיבה שגם אני אוותר.”
נשמע מוכר?
אלו משפטים שאני שומעת שוב ושוב מהורים שנמצאים בתהליך פרידה או אחרי גירושים.
והם לא אנשים רעים. הם אנשים כואבים.
אבל הכאב הזה, כשהוא לא מעובד נכון, עלול ליפול בדיוק על מי שהכי חשוב להם בעולם: הילדים שלהם.
מה זה בעצם “לשים את הילד באמצע”?
לשים ילד באמצע זה להעמיד אותו בין שני עולמות,
כשהוא נאלץ לבחור, להזדהות, לגונן או לשפוט- במקום פשוט להיות ילד.
במקום שטובתו תהיה במרכז היחסים של ההורים,
הוא הופך להיות במרכז הקונפליקט ביניהם.
זה קורה כשאנחנו (במודע או שלא) משתמשים בילד ככלי:
כדי להעביר מסרים דרך הילד (“תגיד לאבא ש…”).
כדי לאסוף מידע על ההורה השני.
כדי לזכות באהדה (“אני עושה הכל לבד, אמא שלך לא עוזרת לי בכלל”).
כדי “להחזיר” לבן הזוג לשעבר דרך הילדים.
ולפעמים זה אפילו קורה בשתיקה כשהילד מרגיש במבט, בטון או באנרגיה שההורה שלו נפגע מהאחר.
הוא לא צריך שיגידו לו. הוא מרגיש.
ומה המחיר שילדים משלמים?
כשילד חי בתוך קונפליקט, הוא לומד לפחד מהאהבה שלו.
אם יביע חיבה לאמא- אבא ייעלב.
אם ירצה להיות עם אבא- אמא תכעס.
אז הוא מתחיל להסתיר, לשקר, להתכווץ רגשית.
זו קרקע שמייצרת חרדה, בלבול, אשמה ופוגעת בביטחון הבסיסי שלו בעולם.
הוא מתחיל לחוות את עצמו כ“בעיה”, במקום להבין שהבעיה היא בין ההורים.
אז איך מעבירים את הילד מהאמצע- למרכז?
זו עבודה. לא תמיד קלה, אבל אפשרית:
1. הפכו אותו למטרה המשותפת שלכם.
כל החלטה תשאלו: זה לטובתי או לטובתו?
2. דברו עליו רק טוב בפניו.
דיבור פוגעני על ההורה השני = פגיעה ישירה בילד עצמו.
3. עודדו קשר עם ההורה השני.
תנו לו לאהוב את שניכם בלי רגשות אשם.
4. אל תשתפו אותו בכאב שלכם.
הילד לא פסיכולוג ולא בן ברית. הוא ילד.
5. שמרו על גבולות של הורות שווה ומכבדת.
גם אם אתם לא מסכימים, אל תשכחו: שניכם ההורים שלו, לתמיד.
לסיום
ילדים לא צריכים הורים מושלמים.
הם צריכים הורים שלא ישימו אותם בתפקיד לא שלהם.
כשהם במרכז הם מרגישים אהובים, מוגנים ובטוחים.
כשהם באמצע- הם פשוט הולכים לאיבוד.
תנו להם את המתנה הכי גדולה- שקט בלב. רוגע. בטחון.
אתם ההורים שלהם, גם אם אתם כבר לא זוג.